<h1>רשב"ץ — מאמר חמץ</h1>
<h2>דף עה:</h2>
ואחר שנכללו כל הכלים לענין הכשרן מבליעתן אפרוט אותם, כלי חרס חדשים הנקחין מן הגוים אינן צריכין כלום אפי' טבילה, דקרא דכתיב תעבירו במים וטהר, והוא קרא יתירא ודרשינן [ע"ז ע"ה ע"ב] ביה טבילה, לא נאמר אלא בכלי מתכות וכלי סעודה, אבל שאר כלים אינן צריכין טבילה, ומאני דקוניא כיון שהן מצופין באבר דינן ככלי מתכות לענין טבילה, וי"א שאינן ככלי מתכות אלא אם הם מצופין מבית ומחוץ, אבל אם אינן כן אין צריכין טבילה, ויש חוששין להטבילן בלא ברכה, וזה הוא אם טבילה זו [היא] מן התורה, אבל דעת הרמב"ם ז"ל [מאכלות אסורות פי"ז ה"ה] היא שאין טבילה זו מן התורה אלא אסמכתא מדרבנן, ואם יש ספק בדבר יש להקל, דכל ספקא דרבנן לקולא, וכן דעתו ז"ל, ומהיות טוב אל תקרא רע יטבילום בלא ברכה. ואם נשתמשו בכלים אלו שהן של חרס ומצופין באבר בחמין בחמץ, אמרינן בגמ' [פסחים ל' ע"ב ובר"ן שם ח' ע"ב, ט' ע"א] דכיון דחזינן להו דמדיתי, כלומר שהם מטפיחין מבחוץ ממה שמבשלין בהם בפנים, א"כ הרי הן בולעין, וכיון שנתבררה בליעתן אין להם הכשר להפליטם בהגעלה, שהרי התורה העידה שאין כלי חרס יוצא מידי דפנו, שהרי כתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, העידה שאין לו תקנה אלא שבירה, ואבא מארי החכם ז"ל היה גורס כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לשון דופי, כלומר אע"ג דמדיתי והיה לנו לומר דכבולעו כך פולטו, כיון שאין לו תקנה אלא שבירה, העידה התורה שאותה פליטה אינה פליטה גמורה, ודפיו (וביעורו) [וגיעולו] נשאר בו. ובגמרא [זבחים צ"ו ע"א] הקשו אמאי אין להם תקנה אלא שבירה, להדרינהו לכבשונות, ותרצו שאין עושין כבשונות בירושלים, ואם כן כלי שנתבשל בו [בשר] חטאת במקדש, כיון שאין שם כבשונות אין להם תקנה אלא שבירה, וא"ת וכיון שיש לו תקנה בחזרת כבשונות, היכי אמרינן אינו יוצא מידי דפנו, איכא למימר דהחזרת כבשונות מחזירתו כלי חדש ופנים חדשות באו לכאן, וי"א דלדידן לא מהנו כבשונות אלא לכהנים דזריזין הן, משום דחיישינן דילמא פקעי הילכך קדרות אין להם תקנה בחזרת כבשונות, וכ"ש אי מליא גומרי כיון דהסיקן מבחוץ לא מתכשרי במליא גומרי, ויש מקילין בזה, ואמרינן בגמ' [פסחים ל' ע"ב] דאי [היסקו מבחוץ ו]הס[י]קו מבפנים כגון בוביא אית לה תקנתא אי מליא גומרי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [חמץ ומצה פ"ה הכ"ב], וקדרות של מתכת אי מלינהו גומרי נטהרין, כן כתוב בספר הטורים [סי' תנ"א]. וכלי אבנים לפי מה שכתב הריא"ף ז"ל [פסחים ל' ע"ב — ח' ע"ב מדפי הרי"ף] בכלל הנגעלין (בוכמי) [בורמי] דגללא, נראה שהוא סובר שאין דינן ככלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו ונכשרין בהגעלה כדין כלי מתכות, וכן לענין טומאה יש בגמ' [כלים פ"ה מ"ה] שאי(נ)ן דינן ככלי חרס, וכן נהגו להגעילן כדין כלי מתכות, אף על פי שכתבו בשם ר"י ז"ל שאין צריכין הכשר, ולא נהגו כן. וכלי זכוכית לענין טבילה כשהן נקחין מן הגוים, אמרינן בגמ' [ע"ז ע"ה ע"ב] שדינן ככלי מתכות, דכיון שאם נשברו יש להם תקנה בהתכה ולהחזירן לכמו שהיו, הרי הן ככלי מתכות, אבל לענין בליעתן נראה שאין צריכין הכשר, דכיון דאקושי לא בלעו כלל, וכן מצאו באבות דר' נתן [פרק מ"א ה"ו], כלי זכוכית אינן מבליעין ואינן מפליטין. וכלים העשוים מעצמות ומקרני הבהמות, דינן ככלי מתכות, ונכשרין בהגעלה אם כלי ראשון [הוא], והוא שמשתמשין בו על האש, או שמכניסין אותו לתוך כלי ראשון, או שופכין עליו מכלי ראשון, צריכין הגעלה בכלי ראשון, ולא יספיק להם ערוי דכלי ראשון, ואם משתמשין בכלי שני נכשרין בכלי שני, וה"ה לקערות של עץ וכפות של עץ או של כסף וכיוצא בהם, שופכין עליהם מים חמין מכלי ראשון ובזה נכשרין, וי"א דכלים הנעשים מהקרנים אינן נכשרין בהגעלה, דחייס עלייהו דילמא פקעי. וכלי השתיה אינן צריכין הגעלה אלא בשטיפת מים עליהם, וסכיני דפסחא י"א שצריכין לבון, לפי שמשתמשין בהם על ידי האור, ודינן כשפוד, ואחרים אומרים דבהגעלה סגי להו לפי שאחר רוב תשמישן אנו הולכין, וכולהו סגי [להו] בהגעלה בין גדולים בין קטנים, וה"ה למרחשת שמטגנים בה, שאעפ"י שלפעמים כלה השמן ממנה כיון שרוב תשמישה על ידי שמן בהגעלה סגי לה כדעת הרא"ש ז"ל [פסחים פ"ב סוף סי' ח'], והרשב"א ז"ל [שו"ת חלק א' סי' תק"ב, תורת הבית בית ד' שער ד' [דף ל"ה ע"א טור א] מצריכה לבון. ומדוכות של עץ שדכין בהם כל השנה, ולפעמים דכין בהם פירורי לחם, יש מדמין אותם לבית שאור ובית חרוסת שמערבין בהם דברים חדין, [ו]רש"י ז"ל ור"ת ז"ל אמרי דלא שרו בהגעלה, והרא"ש ז"ל הסכים לר"י ז"ל שהוא מתיר כולם בהגעלה, וכן נהגו. וכלי מתכות שנקבו ותקנו אותם צריכין להגעילם קודם התקון ואח"כ יתקנום, וכסוי הקדרה של מתכת צריך הגעלה לפי שהוא בולע ממה שמזיעה הקדרה. הגאונים ז"ל היו מחמירין אם דרכו הענבים והוציאו יין בכלי חמץ, שאותו יין אסור בפסח, ואפשר לומר שאם קודם שנאסר החמץ נשתמשו בהן, שאין לאסור היין, שאין חמץ קודם זמן איסורו אלא בנותן טעם, וטוב הוא להשמר ביין הנעשה לצורך הפסח שלא ישתמשו אלא בכלים כשרים. וכלי ארוך שאינו נכנס כולו לתוך היורה, מכשירין אותו לחצאין, הכי מוכח בגמ' [פסחים ל' ע"ב], וכן אמרו בזבחים [צ"ו ע"ב] כלי ואפילו מקצת כלי, ואם לא נשתמש אלא במקצתו מכשיר אותו מקצת שנשתמש בו ודיו, ומה שאמרו בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ד ע"א] בכלי ברזל, חם מקצתו חם כולו, היינו לענין צליות הפסח שלא יהיה נצלה מחמת דבר אחר, אבל לענין הכשר אינו כן. מצאתי בירושלמי [פסחים פ"ב סוף ה"ז], רבי שמעון ברבי (רב) יצחק היה לו יין תוסס, יהב בגויה שעורין בגין דיחמע, אתא שאיל לר' אמי, אמר ליה צריך אתה לבער, ר' חנינא בריה [דר' פדאי] הוה ליה דבש מזוייף בסולת, שאל לר' מנא, א"ל צריך אתה לבער, חד מן אילין דבית כד הוה ליה גרבין דמשח גו אוצרא דחטין, אזל [שאל] לרבנן, א"ל זיל (גדוף) [גרוף] מה דתחתיהון, הורה ר' אמי באילין [גרביא] דכותחא ממלא אותן מים ג' ימים מעת לעת, ע"כ בירושלמי. ולענין להשתמש בכלי חמץ לענין הפסח, היה נראה שאם נשתמש בהן בצונן שמותר להשתמש בהן אפי' בחמין בפסח, שהרי צונן אינו מבליע, ואם נשתמש בהן בחמין היה נראה שמותר להשתמש בהן מצה בצונן, דאע"ג דבלע לא פליט, ומדברי הריא"ף ז"ל [ט' ע"א] נראה שכלים שמשתמשין בהן בצונן אין מותר להשתמש בהן אלא בצונן, אבל נשתמש בהן בחמין אפילו בצונן אסור להשתמש בהן, ונשתמש בהן בצונן אין משתמשין בהן בחמין, ובית שאור שחמוצו קשה אפילו בצונן אין משתמשין בהן, וצריך לתת טעם מה נשתנה איסור חמץ משאר איסורין, וכתב הרמב"ן ז"ל [מלחמות ה' שם] לקיים דברי הריא"ף ז"ל, דחמץ כיין נסך דמי, דתרווייהו אית להו חרפא, הילכך אע"ג דבשאר איסורין לא אשכחן לצונן בצונן אלא בהדחה בעלמא, כדאמרינן בפ' כיצד צולין [פסחים ע"ו ע"א], הני שאנו דחריפי ותקיפי אפילו בצונן בלעו, הילכך כי היכי דכלי שנשתמש בו יין נסך בצונן, אי מכניסו לקיום או אפילו אינו מכניסו לקיום אם הוא כלי חרס, ותחלת תשמישו ביין נסך, אסור להשתמש בו בלא הכשר, ה"נ בכלי שנשתמש בו חמץ בצונן אין משתמשין בו מצה [בצונן], וזהו שכתב הרב אלפאסי ז"ל מותר להשתמש בהן מצה בצונן, אבל לא בחמין, ונסתייע בזה הרמב"ן ז"ל מהירושלמי [פסחים פ"ב סוף ה"ז הנ"ל בסי' ס"ט] שמשוה כלי חמץ לכלי יין נסך, להכשירן במילוי ועירוי ג' ימים כמו שכתב הירושלמי. ולענין אם נשתמשו בהן חמץ בחמין לאסור להשתמש בהן מצה בצונן, כמו שנראה מדברי הריא"ף ז"ל, שהן כמו בית שאור שאסור להשתמש בהן אפי' מצה בצונן, פירש הרב ז"ל [רמב"ן שם], דהיינו דוקא בכלי חרס [לפי שכיון שאין לו תקנה אלא בשבירה אסור להשתמש בו אפילו בצונן דחיישינן שמא ישהא אותו ויבוא להשתמש בו בחמין], ועוד דכיון שהוא בולע הרבה ואינו יוצא מידי דפנו הרי הוא כגוף האיסור, הילכך לעולם כל היתר שנגע בו צריך הדחה כאלו נגע באיסור בעצמו, וראיה לדבר מדאמרינן [פסחים ל' ע"ב] באגני [דמחוזא] דכבית שאור שחמוצו קשה דמו, ובודאי דלמילש בהן מצה קאמר, דהא למילש בהו עבידי, וכי לי[י]שי בהו מצה נמי בצונן לי[י]שי, ושמע מינה דכלי חרס שנשתמש בהן איסור בחמין אסור להשתמש בו אפי' בצונן, וה"נ מוכחא (פנדא) [פינכא] דרבי אמי דתברה ולא אישתמש בה (מצה) בצונן [חולין קי"א ע"ב], והיינו דאמרינן קדרות דפסח ישברו, ולא התירו להשתמש בהן מצה בצונן אלא לאחר הפסח, אלו הן דברי הרמב"ן ז"ל, ואני קשה לי בכל זה, דאפילו [שאר] כלים שאינן בית שאור אם נשתמש בהן חמץ בצונן אל ישתמש בהן מצה אפילו בצונן, דכיון דחורפיה דחמץ משוי ליה כחמין, וכיון דאסור להשתמש בהן בחמין, מהאי טעמא ליתסר להשתמש בהן אפי' בצונן, כטעמא (דפנדא) [דפינכא] דר' אמי.
תנו רבנן [ע"ז ע"ה ע"ב] הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורים, ופירשו בירושלמי [ע"ז פ"ה הט"ו], דהך טבילה היא מפני שיצאו מטומאתו של גוי ונכנסו בקדושתו של ישראל כעין טבילת הגרים, וצריך לברך קודם טבילה על טבילת כלים. דברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות, מדיחן ומטבילן והן טהורין, והך הדחה צריכה שפשוף, ולא סגי בהעברת מים, דאי סגי בהכי כיון שמטבילן למה צריכים הדחה, אלא ודאי הך הדחה ע"י שפשוף היא, והכי מוכח בזבחים [צ"ו ע"ב] גבי ומורק ושוטף במים, דאמרינן מריקה ושטיפה כמריקת הכוס, וכן כתב הראב"ד ז"ל. דברים שנשתמש בהן ע"י חמין כגון יורות וקומקמסין ומחמי חמין, מגעילן ומטבילן והם טהורים, דברים שנשתמש בהן ע"י האור, כגון שפודין ואסכלאות, מלבנן ומטבילן והן טהורין, ומשמע מלישנא דברייתא, דהך טבילה היא בתר ההכשר להפליט האיסור, הדחה והגעלה וליבון, והכי משמע לישנא דקרא, דכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, והך טהרה בטבילה, ואומר הראב"ד ז"ל דהכי עדיף טפי, אלא דאי אפיך לית לן בה, דליכא קרא לעכובא, ואי אטביל ברישא ולבסוף גמר טהרתן בפליטה סגי. ומוכח בגמ' [ע"ז ע"ה ע"ב] שצריך ליזהר בכלי שלא יהא בו דבר חוצץ, וצריך [טבילה ב]ארבעים סאה (ו)[או] טבילה במעין שיתכסה בו הכלי, כדין טבילת גר, ומוכח בפ' חומר בקדש [חגיגה כ"ב ע"א] דמטבילין תוך כלי שמכניסין הכלי תוך הכלי ומטביל שניהם יחד. ואמרינן בע"ז פרק בתרא [ע"ו ע"א], כיצד מגעילין, מניחין יורה קטנה תוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי, תא שמע דההוא דודא דהווא בי מר עוקבא ואהדר ליה לישא אפומא ומליא מיא וארתחא, ומכאן נראה שמגעילין בכלי אסור, וכבר כתבתי זה, ואמר רבא מאן חכים למעבד הכי אלא מר עוקבא דגברא רבא, הוא דקסבר כבולעו כך פולטו, מה בולעו בנצוצות כך פולטו בנצוצות, ואם תאמר למה ליה גדנפא, דהא כבולעו בשעת תשמיש בניצוצות כך פולטו בשעת הגעלה בניצוצות, איכא למימר דלא דמו ניצוצות דחדא שעתא דשעת הגעלה, לניצוצות דכולי שתא דאשתמשו בה, וה"מ בשאר ימות השנה לשאר איסורין, אבל בפסחא דאסיר ליה למעבד בלישא, עביד [ליה] גדנפא דטינא ומרתח לה, ונהגו להרתיח חלוקי אבנים ולהשליכם לתוך היורה, והמים מעלין ניצוצות ושפיר דמי, וכל זאת הברייתא שפירשה דין הכשר כלי הגוים, נלמוד להכשר כלי חמץ לצורך הפסח. וסדר הגעלה כך הוא, בתחילה מעביר החלודה מן הכלים, כדתניא בספרי [זוטא פרשת מטות] אך את הזהב, מכאן שצריך להעביר החלודה, לפיכך כלי שיש בו נקב אינו (נקשר) [נכשר] בהגעלה, ואח"כ נותנו בתוך היורה הרותחת, ומשהה אותו שם כדי שיעור פליטה שיפלוט מה שבלע, ואני אומר שהוא כדי שיעור הבליעה בנותן טעם דכבולעו כך פולטו, ואחר כך משליך עליו מים צוננים במקום מדרון ושוטפו, ואותן מים לא ישטפו בהם כלים אחרים לפי שנתערבה בהם הפליטה האסורה, והכי אמרינן בזבחים [צ"ו ע"ב] דשטיפה בעי, כדאמרינן התם ומורק ושוטף במים כמריקת הכוס ושטיפת הכוס, וכוס אסור קא אמרינן, וכן נהגו. ולבון אמרינן בגמרא בפרק בתרא דע"ז [ע"ו ע"א], מלבנן עד שתשיר קליפתן, ובירושלמי בשלהי ע"ז הלבון ניצוצות מנתזין ממנו, וקרובין אלו השיעורין להיות שוין, ואני תמה שהרי בכתוב בדיל ועופרת כתיבי, ואם ירגישו מעט חום הם נתכין, ולא תהיה להם צורת כלים להשתמש בהם, וקרא כתיב [במדבר ל"א, כ"ג] תעבירו באש וטהר, כלומר וטהר להשתמש בו, ומקרא מלא הוא לכולם, ולית לן סכינא חריפא למפסק קרא, ומאני דקוניא [פסחים ל' ע"ב], שהם כלי חרס המצופין באבר, כל מה שאפשר להחמיר בהם הוא [אם] איפשר שצריכין הגעלה, אבל שישתמשו בהן על ידי האור להצריכן לבון ליכא למימר, שהאור יתיכם, ונראה שלא כלל הכתוב בדיל ועופרת עם שאר מתכות אלא לענין טהרת טומאת מת, (ב)[כ]מה שכתוב אך במי נדה יתחטא, והיא הזאה בשלישי ושביעי באפר פרה, וזה אמת הוא, וכן הרמב"ן ז"ל [במדבר ל"א, כ"ד] פי' תעבירו (במים) [באש] לשון הגעלה, וחוזר גם אל הבדיל והעופרת.
<h2>דף עו.</h2>
ונפרש עתה דין חמץ שאינו בעין אלא נבלע בכלים, דבר ידוע הוא שהכלי שנבלע בו דבר, הוא חוזר ופולטו, וכן נזכר בגמרא בפ' כל הבשר [חולין קי"א ע"ב], רב חש בעיניה עבדי ליה שיפא בצעא, בתר הכי חיורוה ועבדי ביה תבשילא, וטעם ביה טעם מרריתא, ולפי זה הצריכה התורה [ויקרא ו', כ"א] מריקא ושטיפה בכלי שנתבשל בו בשר חטאת, שהבלע הוא נעשה נותר כשעברה בו הלילה, ואסור כמו הבשר עצמו, וכן מפני זה הצריכה התורה לכלי מדין הנאסרים מפני מאכלות אסורות, הכשר להפליט אסור הבלוע, ואמרה [במדבר ל"א, כ"ג] כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש [וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים], ולמדנו מזה דכבולעו כך פולטו, שהרי חלקה בין תעבירו באש לתעבירו במים, שהבא באש דרך צלי אינו נכשר אלא ע"י אש, והבא במים רותחין דרך בשול הוא נכשר בהעברתו במים רותחין, [כי] כדרך בליעתו כן דרך פליטתו, וזאת היא מריקה ושטיפה שהזכירה התורה בבשר חטאת, ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים [ויקרא ו', כ"א], ואמרינן בזבחים פרק דם חטאת [זבחים צ"ו ע"ב], מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, ובודאי המריקה בחמין היא, שאם בצונן שטיפה היא, וכבר נזכרה שטיפה בפירוש, אלא ודאי מריקה בחמין היא, וזאת היא העברה במים הנזכרת בכלי מדין, ונמצינו למדין מן התורה, דכלי הבלוע מאיסור אינו נכשר אלא ע"י פליטה כעין בליעה, אם בליעה באור דרך צלי, פליטה באור דרך לבון, ואם בליעה ברותחין דרך בשול, פליטה ברותחין דרך הגעלה. ואחר שנתישב זה, יש לדקדק מה הועילה הגעלה, כי יש לחוש שמא אחר שפלט האיסור יחזור ויבלע אותו, על כן היה אומר רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל, שאין מגעילין כלי בן יומו אלא במים שיש ששים כנגד הכלי, מפני שיש לחוש שלא יחזור ויבלע פליטתו, וכן אין מגעילין בכלי אסור אא"כ דק הרבה שיחז[י]קו המים שבתוכו ששים מגופו. וזהו כשהוא בן יומו, אבל כשאינו בן יומו, אין לחוש שמא יחזור ויבלע שהרי פגום הוא, [שמא תאמר א"כ נתירנו בלא הגעלה שהרי פגום הוא] ומה הועילה לו הגעלה, והרי אף עכשיו חוזר ובולע מן הפגום, איכא למימר דלא דמי דקודם הגעלה אעפ"י שהוא פגום, מ"מ כשבלע היה משובח, ולפיכך צריך הגעלה שמא ישתמש בו בעודו משובח, אבל כל שהוא בולע פגום בתחילת בליעתו, אין לחוש כלל, ולפיכך אעפ"י שהכלי בולע מפליטת עצמו בשעת הגעלה אין לחוש לכך, כיון שבתחלת בליעתו הוא פגום, ואומר הרב ז"ל דההיא יורה דהות בי מר עוקבא דעביד לה גדנפא ומליא [לה] מיא וארתחא [ע"ז ע"ו ע"א], לאו בת יומא הות, דאלו בת יומא לא הוה מהניא לה גדנפא דהדרה ובלעה, אא"כ היתה דקה כ"כ שיהיו המים ששים כגופה, אלו הם דברי הרב ז"ל. עוד אומר הרב ז"ל, שכל זה אנו צריכים לו לשאר איסורין משום דאיסורא בלע, אבל לענין חמץ בפסח לפני זמנו דהיתירא בלע, מגעילין אותן אפילו בני יומן, אע"ג שאין במים ששים, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם, חמץ בכלים וכלים במים ותרווייהו דהיתרא, ובהכי (נמי) [סגי] כמו שהוא מפורש בענין בשר בחלב, וכ"ש הכא שהמים חוזרים ונבלעים בכלי ואיכא שלשה נותני טעמים דהיתרא. ומיהו דווקא כשהוא מגעילן קודם זמן איסורו, אבל משעה רביעית ואילך הרי הוא כשאר איסורין, [ד]אע"ג דכי בלע היתרא בלע, ליכא אלא חד נותן טעם דהיתרא, ואנן תרתי בעינן, ועל דעת זו נהגנו להגעיל בי"ג, ונראה שזה הוא דעת הרמב"ם ז"ל בהלכות חמץ ומצה [סוף פ"ה — עי' מגיד משנה פ"ה הכ"ג], שלא הזכיר הכשר לבון לכלי חמץ, מפני שהוא דן אותן ככלי שנשתמשו בהן במוקדשין, דאמרינן בפרק בתרא דע"ז [ע"ו ע"א], השפוד והאסכלא מגעילן והם טהורים, ויהב טעמא התם משום היתרא בלעי, סגי להו בהגעלה [ולא בעי ליבון], וס"ל (לר') [לרמב"ם] ז"ל דה"ה לחמץ בפסח קודם זמן איסורו, כיון דהיתרא בלעי סגי להו בהגעלה ולא בעי לבון. אבל הרמב"ן ז"ל אומר, דלא דמי חמץ לבשר חטאת, משום דבשר חטאת אין שם אסור עליו עד שתעבור עליו לילה א' ויבא לידי נותר, אבל חמץ שם חמץ עליו אף קודם זמן איסורו, ולא שם היתר עליו כלל, ואין הפרש בינו ובין שאר איסורין, ולפי זה יש לדקדק מה הועילה הגעלה, שהרי אחרי ההגעלה יבלע מה שפלט, ואמרו בגמ' בפ' כל הבשר [חולין ק"ח ע"ב] לענין כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב, בתר דבלע והדר פלט (ויאסור) [אסור] החלב שהוא בלוע מבשר בחלב, וכן בכאן אחר שפלט הכלי, יחזור ויבלע מה שפלט. ותקן הרמב"ן ז"ל, שאין כל המשקין שוין, דחלב רותח מחליק ונבלע בבשר ואינו מפליט את הבשר, חומץ [רותח] צומת את הבשר ואינו מפליט, מים רותחין מפליטין ואינן מבליעין בעץ וכיוצא בו, וצומתין בכבד, ולפי זה אין מגעילין בשאר מיני משקין אלא במים, והיינו דאמרינן בתורת כהנים [פרשת צו ו', כ"א (פ"ז ה"ג)], ומורק ושוטף במים ולא ביין, במים ולא במזג. ואע"ג דבפ' דם חטאת בזבחים [צ"ו ע"ב] דאמר אביי במוקדשין דווקא, אבל בתרומה אפי' ביין ובמזג, רבא פליג עליה [וס"ל] דאפי' בתרומה במים ולא ביין והוא הדין לשאר משקין, ובהכי סלקא שמעתא, ושמעינן מהתם דהגעלה בשאר איסורין ליתא אלא במים, משום דמפליטין ואינן מבליעין, ובזה תקננו ענין ההגעלה דלא חיישינן אי הדר בלע הכלי מאי דפליט, ולפי זה מגעילין ביורה אסורה, שכל זמן שהמים רותחין אין הכלים בולעין. וא"ת א"כ יגעיל בקדרה של בשר נבלה, וא"א שהרי אוסרת היא המותרות והיאך תעלה בה הגעלה לאסורות, הא לא קשיא דהתם כיון שיש (שם) [בה] ציר ורוטב של בשר [הרבה], אין כח במים להפליט ולא לבטל מה שהציר והרוטב מבליעין, ולפי זה צריך ליזהר הרבה כשמגעילין כלים הרבה עד שנשתנה צורת המים [מחמת פליטת הכלים], דהוי ליה רוטב, ואין מגעילין ברוטב, ולפי זה מגעילין אפי' כלי בן יומו וגם בכלי אסור בן יומו [במים שאין בהם ששים], וכן נהגנו כי כשעלה קצף על פני המים מפליטת הכלים להחליף המים.
